בא אל פרעה. מקרא קצר הוא וחסר לשון, ואמרת אליו, דומה לזה (חקת כ' י"ד) וישלח משה מלאכים אל אדום כה אמר אחיך, שחיסר האמירה אשר ציוה משה את השלוחים שיאמרו כן אל מלך אדום; ואפשר שהמכוון במלת בא גם ביאת דברים (בעריכט), כענין והבאת את הדברים אל האלהים, וכמו ספרו את ישראל והביאו אלי, וכענין עד בוא דבר מעמכם להגיד לי, שהמכוון בכל אלה הבאת דברים (איינגעהענדע נאכריכט), ומלת בא כאן הוא מקור במקום שם המקרה, ומלת כי הוא לביאור משפט הקודם, כמו וישמע אברהם כי נשבה אחיו, וידעתם כי אני ה' (דאס), וטעם המקרא ביאת דברים תהיה לפרעה:
כי אני הכבדתי. ר"ל הודע לפרעה, שכל המכות אשר כמשא כבד יכבדו על לבו אינם כ"א למען תהיינה לעיניהם אותותי, ר"ל ראיות מופתיות המורות עלי ועל אמתות הויתי והנהגתי, וטעם
למען שתי, למען יתחזקו תוך אנשי ארצו אותות וראיות המורות עלי, על עצמותי ועל התנהגותי עם יושבי תבל, ולא זו בלבד שאנשי ארצו החיים יבואו לידי הכרת האמתיות האלה, אבל יורישו ויודיעו יסודות האמתיות האלה גם לדורות אחריהם, וזהו:
ולמען תספר באזני בנך. דוגמת שאמר משה לפרעה בעבור זאת העמדתיך למען ספר שמי בכל הארץ, ואמרו עליו במכילתא לא נשאר בהם עד אחד, פרעה נשאר ולא נטבע בי"ס לקיים מאמר ספר שמי בכל הארץ, כי אלו נאבדו כולם בלי שום פליטה מהם מי יודיע לשאר אומות מעשי הגדול הנעשה בקי"ס. הנה לפי"ז שני המקראות אלה הם הודעה לפרעה ממשה; ואין טענה משאמר קרא קמא בלשון נסתר וקרא דבתרי' בלשון נכח, כי כן דרך הכתובים בהרבה מקומות, כמו ועשו להם ציצית וראיתם אותו; ולרבותינו שבפרעה נתקיים מאמר ספר שמי, מלת תספר כאן לנכח כראוי; וטעם כלל הודעה זו לפרעה, אחרי שידענו מן המקראות כי מכת בכורות לבדה היתה מיועדת ממנו ית' להוציא בה את ישראל לחירות, וכל המכות הקודמות לה לא באו עליו כ"א להכירם ולהביאם לידיעות האמיתיות הכוללות, להודות במציאת המהוה כל ית', שמלכותו מושלת גם בארץ, והאדם מחוייב להכנע ולשמוע בקול דברי ה', ולסבה זו קרא הוא ית' את כל המכות האלה בשם אותותי, ר"ל ראיות המורות עלי (אויף מיך בעציהענדע בעווייזגרינדע) כמ"ש למעלה, ולהיות שבכל ההתראות התחיל משה בדבורו אל פרעה ואמר שלח את בנ"י ויעבדני כי אם מאן אתה לשלח הנני וגו', מזה טעה פרעה לחשוב כי כל עיקר המכוון במכות אינו כ"א להוציא את ב"י מארצו, ואף שהזכיר לו משה בכל פעם גם המכוון האמתי מן המכה שהיא באה להכירו ולהודיעו האמתיות באמונת בורא עולם והנהגתו, באמרו אליו למען תדע כי אני ה', כי אני ה' בקרב הארץ, כי אין כמוני, בכל זאת חשב פרעה שאין זה עיקר המכוון, כ"א בשלחו את העם לחפשי לבד הפיק רצון אלהים אף אם לא יודע האמתיות, לכן רצה הוא ית' שיודיע משה לפרעה טעות מחשבתו בזה. ולהודיעו כי עיקר המכוון במכות אינו להוציא בם את ישראל לחירות אבל להיותן אותות וראיות שיכירו וידעו כי יש אלהי בארץ וכדומה מאמתיות. זהו לדעתי המכוון במקראות אלה, אמנם רש"י הוסיף בא אל פרעה. והתרה בו, ועליו הוסיף הרא"ם עוד תוספות אחר וז"ל. והתראה זאת מפורשת בהתרה משה לפרעה, ועל זה סמך הכתוב, ולא הוצרך לכתבה בדברי ה' אל משה, ופירוש כי אני הכבדתי את לבו הוא טעם על והתרה בו החסר מן הכתוב, כלומר אל יקשה עליך על אומרי לך שתתרה בו אחר אמרו חטאתי הפעם, כי אני הכבדתי את לבו אח"ז למען שיתי אותותי אלה הנשארים בקרבו, עכ"ד. והדוחק מבואר, ועוד הודעה זו למשה שכבדות לב פרעה איננה מצד עצמה כ"א ממנו ית' הוא כאן אך למותר, כי כבר הודיע הוא ית' למשה את כל זאת בתחלת שליחותו עודנו במדין, כמ"ש ואני אחזק את לב פרעה ולא ישלח את העם, ואמר עוד הפעם ואני אקשה את לב פרעה ולא ישמע אליכם, גם כבר הודיע הוא ית' למשה את מיאון פרעה לשלח עד אשר ילקה במכת בכורות, והיא התראה ראשונה כמ"ש ואמרת אליו הנה אנכי הורג (ע"ש רש"י). אמנם כל הדחוקים האלה אינם רק להבנת המפרשים בענין קשוי חזוק וכבדות לב פרעה, אשר הם לדעתם התאמצות רוח וחזוק כחו לסבול את כל יסורי העונשים, אבל לדברינו שאין המכוון במליצות אלה כ"א חוזק אחיזת הצרה בלב, קושי יגון לב, וכובד משאת דאגת הלב (כמבואר למעלה בשמות), דברי המקרא שלפנינו מסודרים ומיושבים היטב:
התעללתי. ת"א ניסין דעבדית, ויראה שהבין במלת התעללתי הוראה תאומית וכפולה, לשון פעולה מן ועולל למו, ולשון התעלות והתנשאות, מן נעלית על כל אלהי', עלה אלהי' בתרועה, ופירוש התעללתי, התנשאתי בפעולותי (ערהאבען אין מיינער האנדלונג געצייגט), וכן מצאנו כל לשון עלילה על הבורא ית"ש מקושר תמיד עם ענינים נעלים ונשגבים, כמו וישכחו עלילותיו, קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו, יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו, הנה לפי"ז מלת התעללתי הוא כמו שאר התפעל, שהפעולה חוזרת על עצמה לא יוצאת לאחרים, והרא"ם לא הבין כן, ע"ש. ולולי דבריו הייתי מפרש מלת התעללתי לשון עלה וסבה (עמ"ש בפ' ועל השנות החלום), וטעמו נראיתי במצרים לעיני כל שאני סבת הסבות ועלת העלות (איך ערשיען אלס אורגרונד), כי שנויי הטבע בפעולותי שהראיתי במצרים הורו עלי שאנכי הממציא הראשון ובורא כל, ומצאתי שכ"כ הרב"ח וז"ל כל המעשים הנעשים בעוה"ז יקראם הכתוב עלילות, כמו הודיעו בעמים עלילותיו, ולו נתכנו עלילות, נורא עלילה לבני אדם, ונקרא כן מפני שכלן נמשכות ונאצלות מן העלה הראשונה, וכל הנמצאים עלולים אצלו, וביאר הכתוב שמתוך נפלאותיו שבמצרים הראה עצמו עלה, כי מתוך מצרים נתפרסם אלהותו בעולם, ומזה אמר הנביא ואנכי ה' א' המעלך מארץ מצרים, ואמר מארץ מצרים התחילו הבריות לידע אותי, ונודע בגוים שמי להיותי משנה הטבעים בנסים המפורסמים והנודעים בעולם:
אותותי אשר שמתי. ולמעלה אמר שיתי אותותי, כי יש הבדל לרש"פ בין שיתה לשימה, לשון שימה הוא באינו קבוע תמיד כ"א לפי שעה, ולשון שיתה הוא בענין הקבוע לזמן מרובה, עד"מ ואיבה אשית בינך ובין האשה, אלו אמר ואיבה אשים היה סובל ג"כ שתהיה האיבה לפי שעה ולא תמשוך לזמן מרובה, ועכשיו שאמר ואיבה אשית ר"ל שתמשוך האיבה והתמיד כל חיי האשה וזרעה, ולזה הונח שם שת על היסודות הקבועות תחת הבנין (פונדאמענט) השתות יהרסון, כל בני שת, יוסף אמר ואשימה עיני עליו שאינו כ"א לפי שעה, והש"י אמר ליעקב ויוסף ישית ידו על עיניך בהתמדה וקיום, יעקב לקח דרכו לפי שעה נאמר בו וישם פניו הר הגלעד, אמנם בלעם רצה לפעול בעינו הרע בהתמדה מכוונת נאמר בו וישת אל המדבר פניו (והרש"פ לא כ"כ ע"ש); והנה הדור ההוא אשר עיניהם ראו את הנפלאות האלה, באמת היו להם לאותות וראיות קבועות על האמתיות הנרמזות בהם בלתי נופלות תחת גדר הספק, לכן אמר על אנשי הדור ההוא לשון שיתי אותותי, אבל לדורות הבאים אחריהם אשר מפי השמועה לבד ידעו מהנפלאות האלה, אינם להם לאותות וראיות קבועות, וביותר למסתפקים בהגדת אבותיהם, כ"א למאמינים בעדות מורישי הדת להם, לכן אמר כאן לשון שימה:
ויושב את משה. מלת את בלתי מתיישבת לפי כללי הדקדוק, אמנם מצאנו דוגמתו במקומות הרבה בכ"ק שהבנינים מורים על קבלת הפעולה ואחריהם מלת את, אשר אין משפטו לבא כ"א אחרי פעל יוצא, כמו ולא יאכל את בשרו, יותן את הארץ, אם את כל דגי הים יאסף להם, ביום המשח אותו, וכ' רשד"ל טעה בזה הרמ"ד באמרו כי בעל לשון הקדש יאמר את התפוח נאכל, להורות שהתפוח הוא מקבל הפעולה אעפ"י שהוא נושא המאמר (נאָמינאטיף), וזה אינו, והאמת כי לא תבא מלת את על נושא הפעולה כ"א דרך זרות במקומות מועטות ואין להם מהם ראיי', אבל כל האתין האלה כולם באים כמשפטם לסימן (אקוזאטיף), וכל הפעלים הסמוכים אליהם כולם ענינם ענין פעל יוצא אעפ"י שהם בצורתם מן הבנינים המורים התפעלות, כי זה דרך לשה"ק לבנות פעל סתמי בבנינים מקבלי הפעולה, והכוונה בהם עשיית פעולה, ויפה תבוא אחריהם מלת את, ונזכיר עוד מזה לפנינו:
כי חג ה' לנו. ולכן צריכים כולנו ללכת, כי איזה שמחה תהיה לההולכים בהשאר במצרים זקניהם וטפיהם בחג ה' (רמ"ש):
רעה נגד פניכם. כל צורה הנשואה על דבר שהוא חוץ מן המצייר יפול עלי' בבחינת המצייר ענין נגד (געגענשטאנד), במה שנושא הצורה מעמד בהקבלה להסתכלות המצייר, שעי"ז יכול לעשות ציור ממנו, וכשנושא הצורה דבוק בעצם המצייר, יעמיד את הנושא הזה ביחוד נגד מחשבתו כאלו היה חוץ ממנו כדי להסתכל בו היטב ולעשות לו ציור שלם ממנו, ומזה נגד פניהם נבונים (ישעיה ה') כמבואר היטב ברש"פ, וכן כאן הרע הוא המטרה המקביל נגד פניכם להיותכם מתנועעים אליו להשיגו, וטעם פניכם כוונתכם ודעתכם (איירע אבזיכט) כענין מלאה הארץ חמס מפניהם שרצונו לומר מכוונתם ודעתם כמש"ש, וטעם המקרא התכלית אשר אליו כוונתכם ודעתכם הוא דבר רע ואליו תכוננו את דרככם להשיגו (באֶזעס איזט דער געגענשטאנד איירער אבזיכט) שכוונתכם לרעה:
אתם מבקשים. לרש"י בא ההווה במקום עבר והראוי בקשתם, ואם נפרש מלת כי כטעם אם התנאי, כמו כי תפגע שור אויבך, מלת מבקשים על מכונו הראוי, וטעמו אם באמת את עבודת ה' אתם מבקשים (ייענן דיזעס איהר פערלאנגעט) ואין מחשבותיכם לרעה לברוח ממנו לגמרי:
יהי כן כאשר. רגילים לפרשו לשון קללה, ול"נ שהוא מאמר של תמהון, וטעמו הכי אין רצון ה' להיות עמכם בחג אשר אתם רוצים לחוג לפניו רק באופן זה אם אשלח אתכם ואת טפכם (ווילל אויף דיעזע ווייזע נור גאטט מיט אייך זיין ? ווענן איך):
השאיר הברד. ובפ' ט"ו אמר אשר הותיר הברד, ויראה ההבדל בין שאר לנותר בהבדל כוונת המשייר, אם כוונתו על המשוייר לתכלית מה, כי חלק הנשאר חשוב עליו ושוה בעיניו כמו חלק הראשון, אז חלק המשוייר יקרא שאר, אמנם אם חלק השני אינו בעיניו כ"א כתוספת בלא מתכוין אליו אז חלק המשוייר יקרא נותר, אמר וישאר אך נח, וישארו שני אנשים במחנה, להתעלות חשיבותם ויתרונם יקראו שאר, ובמנחת שהקומץ ממנו הוא למאכל גבוה אמר על החלק ממנו והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו, שאיננו כ"א למאכל אדם ונופל ממדרגתו בערך חלק הראשון, יעקב אמר על בנימין בנו והוא לבדו נשאר, כי ליעקב היה בנימין חביב מאד להשתארו לבדו מאשתו האהובה עליו ומאחיו שהיה לו לבן זקונים, אמנם יהודה אמר על בנימין ויותר הוא לבדו, כי מגודל טרדותיו ע"י יוסף ובנימין שהיו לו עד הנה לפיקה ולמכשול קראו נותר, ועל מאמר (ויקרא יו"ד) אל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים, אמרו רבותינו מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה, ויצא להם כן משקראם קרא בשם נותרים ולא נשארים, ועל מאמר ויעקב רועה את צאן לבן הנותרות אמרו רבותינו, החולות והגרועות, ג"כ מדלא אמר הנשארות, ולזה הבדילה התורה בלשונה בין פ"ר לפ"ש, דבראשון נאמר לא תותירו, ובשני לא ישאירו, כמו שיבואר שם. ועל מאמר (פי"ט) לא נשאר ארבה אחד אמרו אף המלוחים שמלחו מהם, והיינו ג"כ משלא קראם בשם נותר כ"א נשאר; והנה כאן אמר לשון השאיר כי החטה והכסמת שנשארו מכל העשבים שנלקו ונפסדו הוא דבר נכבד הראוי לתארו בשם שאר, אמנם על עצי השדה שבמכת הברד עדיין לא פרחה הגפן ולא הנצו האילנות שאמר עליהן קרא ואת כל עצי השדה שבר, ששיבר הענפים והפארות ולא נשאר כ"א עיקר האילן שהוא בערך הענפים כטפל, כי הענפים מהם ההנאה קרובה יותר מן העיקר, לכן אמר בהם קרא את כל פרי העץ אשר הותיר הברד (עי' רמב"ן ע"פ העץ הצמח יו"ד ה'):
כן ארבה כמהו. אם יהיה כמהו מלת הדמיון וההשואה הוא למותר, כי כבר קדם אליו מלת כן, לכן יראה שהוא מענין כמה ימי שני חייך, שהוא על כמות המספר, והנח תמורת הדגוש, דמיון לזה כמו שער בנפשו שפי' לד"ק כמות האכילה הוא משער בנפשו. וטעמו כמות ארבה כזה לא היה מעולם (איין זאָלכער אין דיעזער מענגע), וכמ"ש רש"י דשל משה גדול משל יואל מצד רבוי מין הארבה, וכמ"ש הרא"ם:
ויהי חשך. מלת יהי מורה על הוי' ומציאות דבר מה, ואין זה נופל על חושך הלילה שהוא העדר האור לבד, שמטעם זה לא נזכר הוי' אצל חשך במעשה בראשית, רק החשך הזה היה הפלא ופלא שלוח מאוצר זעם להעניש בו רשעים נכתב אצלו יהי. וזה שבאר המשורר (תהלים ק"ה) שלח חשך ויחשיך, ועל העדר לא יפול מלת שלח, למדנו שנשתנה החשך הזה מכל המחשכים הנודעים לנו, והיה משמש כמו אפלה שלא הועילה להם שמש וירח ונרות להגיה חשכם, לכן אמר אחר כן, ויהי חושך אפלה. הוסיף מלת אפלה, להודיענו שהחשך הנפלא הזה היתה בו מדת אפלה שלא יוכרו בו המראות והגוונים גם בקרוב (כי אפלה קשה הרבה מחשך, כי חשכת הלילה ע"י נגה הירח וכוכבים או אור הנר תהיה אור, ואין כן אפלה, ולכן הונח אל מכת העורון, והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה, כי אין האור מועיל לעור), ולא היה א"כ חשך מצרים כמו חשכת לילה שיועילו נגה ונר להאיר, אלא היתה תבניתה כתבנית האפלה, ולא שהיה סבת האפלה ענינים אידים או קטורים שהאפילו בעד אור שמש, אבל הארץ האירה ביום לאור שמש, ובלילה לאור הירח, רק למצרים לבדה אפלה לעיניהם היתה ולא הועיל להם כלום, וכדרך העור או חסר עינים, ולא שהוכו בעורון וסנורים אלא עיניהם היו בריאים כמקדם, אלא שהפליא הקב"ה לעשות ושלח חשך מאוצר זעמו וזה החשך פעל פעולת האפלה, כי המציא ענין מה סמוך לעיניהם שמנע מרשעים אורם, כי היה בו ממש ומונע מהם נצוצי האור, דומה לתבלול שעל עיני העור, ומ"ש רבותינו דרך חדה, כמה היה אותו החשך עבה כדינר, הודיעונו בזה שהמאורות שמשו כדרכם, וכן לא אידים וקטורים החשיכו את הארץ, אבל שלח הב"ה חשך והחשיך עיני המצרים, וזה החשך היה בו מציאות וממשות דק כמו תבלול שעל עיני עור, ולכן לא יכלו לראות מאומה לא לאור היום ולא לאור הנר, והמשילו עביו לעובי דינר, כי הדינר הוא היותר דק שבכל המטבעות, והורו במשל זה ב' דברים, הא' שלא הזיק חשך זה למי שהיה עומד בצד המצרי, כי היה רק דק לנגד עיני המצרים, ולכן היה לישראל אור במושבותם, והב' שחשך הדק הזה היה בו ממש וחוזק כממשות דינר זהב שהוא מוצק ודבק מאד שלא תעבור בו הראות ולכן לא ראו איש את אחיו (רנ"ו):
ולא קמו. רבים יתמהו הלא אין מדרך החושך לאסור את האדם במאסר עד שלא יוכל לקום ממקום מושבו, גם עורים יגששו וילכו בחשך, ואם היה מסבת אידים וקטורים מכופלים שהעבו את האויר עד שלא יוכלו לקום, א"כ איך שאפו רוח הלא כרגע ימותו מאפיסת רוח הנשימה, ואין לומר כהרלב"ג שהיו מוכרחים לסתום נקבי האף והפה בדרך שלא יכנס זה האויר האיד הקטורי תוך גופם וימיתם, כי איך יחיו בסתימת נקבי אף ופה שלשת ימים, לכן אמר רנ"ו באמת התורה סתמה דברי', אבל בקבלה הדבר מפורש, כי המשורר אמר (תהלים ע"ח) ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, ענין משלחת מלאכי רעים שאמר המשורר הוא בעצמו מה שאמר בספר חכמת שלמה (פ' י"ז), וישמו ויבהלו מאד ויחרדו מתמונות זרות קולות שונות המו סביבותיהם להפחידם ומלאכי רעים זועפי פנים נראו למו, הנה נחרדו מחזיונות זרות שראו והם מראות משונות שנראו למו להבעיתם, ומזה יצא לבם מרוב פחד אפס כחם עד שלא יכלו להתנועע ממקומם, כמו שיקרה לאדם נבהל משואת פתאום כי תבואנו, שלא ימוש ממקומו מרוב חרדת לב, ולכן לא קמו איש מתחתיו כל זמן החשך כי לא קם באיש רוח, עכ"ד. ולדעתי ענין זה עצמו מבואר במלת מתחתיו שאמר קרא, שאין פירושו ממקום מושבו, אבל הוא שם דבר מן תחת, ע"מ תבל תמם, אלא שנפתח בעבור החי"ת כמשפט, כענין תחת גערה במבין (משלי י"ז) שפי' כמו חתת, וכן תחת און ראיתי אהלי כושן (חבקוק ג'), פי' רוו"ה ענין חתת, פחד, ובהלה (טאָדעסאנגסט), וכן התחת אלהים אני דיוסף תרגמו אונקלס ויב"ע דחלא וכן תרגמו ר"ס גאון (ובחנם השיג עליו הרמ"ד), וכן פי' שם הרלב"ג, וה"א דהתחת היא ה"א אמתית כמו הנגלה נגליתי, ע"ש. וכן מלת מתחתיו כאן פירושו מסבת פחד וחרדה שנפלה עליהם מתמונות זרות, והמ"ם היא מ"ם הסבה (דעס אנגסטעס וועגען); ויתכן שאין מובן מלות ולא קמו, מניעת יכולת עמידת הרגלים, אבל כמו שיורה לשון נפילה על נמיכות ושפלות הרוח מפני הדאגה והחרדה, כענין אל יפול לב האדם עליו (ש"א י"ז), כן לשון קום הוא אמוץ הלב בלי פחד ואימה, כמו ואולך אתכם קוממיות, כושל יקימון מליך (איוב ד'), וכענין וימס לבבינו ולא קמה עוד רוח באיש (יהושע ב'), וענין ולא קמו איש מתחתיו, נמס לבבם בקרבם ונפל רוחם בתוכם מסבת החתת והחרדה מחזיונות בלהות. ואתה תראה שבמליצה זו השתמש איוב ג"כ, באמרו (ל"ד כ"ו) תחת רשעים ספקם במקום רואים, כי ידבר שם מעונשי מצרים ואמר, רגע ימותו וחצות לילה יגועשו והפך לילה וידכאו וע"ז סיים תחת רשעים ר"ל חתת וחרדת הרשעים האלה אשר נפל עליהם בעת החשך היא הכה אותם וספקם, במקום ששאר אנשים אשר בשכונתם היו רואים, וכעדות התורה ולכל ישראל היה אור במושבותם. ויורה על אמתת פירוש זה המקף המחבר מלות תחת-רשעים יחד:
במושבותם. אין הכוונה על ארץ גשן, שהרי תמיד זכר ארץ גשן, בערוב (לעיל ח') ובברד (לעיל ט'), ואמר כאן במושבותם שהוא שב על המצריים, להורות לנו שלא היה חשך על הארץ, אלא המצרי יושב באפלה, ועליו ועל כסאו היה אור, ולכן היה לבני ישראל אור במושבותם של המצריים, אבל בארץ גשן היה ג"כ חשך, כי מצריים רבים ישבו בארץ גשן בתוך בני ישראל ועליהם עבר כוס, כי לא היה בזה היזק לישראל שראו אור בשבתם סמוך להם משא"כ שאר המכות אילו באו בארץ גשן היו מצערים גם לישראל, גם לא היו יודעים שהבדיל ה' בינם ובין ישראל כי בשאר המכות נצלו גם מצריים רבים, משא"כ מכת החשך אעפ"י שבא גם בארץ גשן ידעו כי רחם ה' על ישראל, שהרי שמעו קולם שמחים וטובי לב (רנ"ו):
ולא אבה לשלחם. עד הנה אמר לשון מיאון, מאן לשלח (לעיל ז') מאן אתה לשלח (לעיל ט'), עד מתי מאנת (לעיל י'), כי בתחלה היה רצון פרעה יותר מכריע אל שלילת השלוח לכן אמר לשון מיאון (פערניינונג), אמנם כעת אחר שנתוספו מכאוביו בא אל תכונת הרצון בהכרעה שוה לעומת החיוב והשלילה בלתי נוטה לאחד יותר מלחברו לכן אמר לשון לא אבה (אונווילליג), עמ"ש ע"פ ולא אבה יבמי:
